Musar על שמואל ב 14:14

השגחה על צרכי אחרים: וְעוֹד מִדֶּרֶךְ הַחָכְמָה לִהְיוֹתָהּ מַשְׁגַּחַת עַל כָּל הַמְּצִיאוּת מִפְּנֵי שֶׁהִיא הַמַּחְשָׁבָה הַחוֹשֶׁבֶת עַל כָּל הַנִּמְצָאוֹת וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר (יְשַׁעְיָה נה, ח): "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם", וּכְתִיב (שְׁמוּאֵל ב יד, יד): "וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" וכתיב (ירמיה כט, יא): "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אֲנִי חוֹשֵׁב עֲלֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא רָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית תִּקְוָה". כָּךְ צָרִיךְ הָאָדָם לִהְיוֹת עֵינָיו פְקֻחוֹת עַל הַנְהָגַת עִם ה' לְהוֹעִילָם, וּמַחְשְׁבוֹתָיו תִּהְיֶינָה לְקָרֵב הַנִּדָּחִים וְלַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת, כְּמוֹ שֶׁהַשֵּׂכֶל חֹשֵׁב תּוֹעֶלֶת הַנִּמְצָא כֻּלּוֹ, כָּךְ יַחְשֹׁב הוּא תּוֹעֶלֶת הַחֲבֵרִים וְיִתְיַעֵץ עֵצוֹת טוֹבוֹת עִם ה׳ וְעִם עַמּוֹ בִּפְרָט וּבִכְלָל, וְהַיּוֹצֵא מֵהַהַנְהָגָה הַטּוֹבָה יְנַהֲלֵהוּ אֶל הַהַנְהָגָה הַיְשָׁרָה וְיִהְיֶה לוֹ כְּמוֹ שֵׂכֶל וּמַחְשָׁבָה לְנַהֲגוֹ וּלְנַהֲלוֹ אֶל הַמִּנְהָג הַטּוֹב וְהַיֹּשֶׁר, כַּמַחֲשָׁבָה הָעֶלְיוֹנָה הַמְיַשֶּׁרֶת הָאָדָם הָעֶלְיוֹן.

שלישית. צריך אדם להיות ענו בינו לבין עצמו, ויבוש מעצמו ויכלם לעשות דבר שיש בו חטא, ולא נבלה, ולא להרהר במחשבות רעות ולא בהרהורים רעים. ואם עשאן כבר יפרוש מהן. ויזכור כל שעה ושעה יום המיתה, ושהוא האדם הבל וריק רמה ותולעה בחייו, כ"ש במותו. ונמשל האדם בחייו לחומר, לעפר, למים, ולרוח, ולחציר, ולבהמה. לחומר, שנא’ (איוב י, ט) זכור נא כי כחומר עשיתני. לעפר, שנא’ (תהלים קג, יד) כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו. למים, שנא’ (שמואל ב יד, יד) כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו. לרוח, שנא’ (תהלים עח, לט) ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב. [לחציר, דכתיב (תהלים קג, טו) אנוש כחציר ימיו]. לבהמה, שנא’ (תהלים מט, יג) ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. ולא עוד אלא שנמשל להבל שאין בו ממש, שנא’ (תהלים סב, י) אך הבל בני אדם כזב בני איש. ומה יתרון לאדם בעולם הזה וכל ימיו מכאובים, ואפי' יחיה בטוב ובנעימים ויאריך ימים במעדנים, סופו למות. ועוד נמשל האדם בעולם הזה לזרע דגן שנזרע בשדה, שהוא מזומן לכמה מקרים רעים, בצורת, שדפון, ארבה, חסיל, ברד, שלג, קרח שלא בזמנו, אש, שן בהמות, זרם מים, שטף נהרות, ואם ינצל מכל המכות הללו, מה הוא סופו, הלא הקצירה. כך הוא האדם בעולם הזה, עני ומעונה, נוגש ונענה, נרדף ונהדף ונדף, יגע ועמל ואמל, קשה יום, מזומן לכמה חולאים, לכמה מקרים, לכמה מכות, לכמה פצעים, לכמה מיתות משונות, לצמא, לעירום, לידי צורך לבריות. ואם ינצל מכל אלו ויאריך ימים ויזקין, מה הוא אחריתו, הלא המות. נפשו בטוב תלין וגו'.

והנה נבאר תחילה קצת מסוד הגלגול, ומזה יתבאר ענין זיווג ראשון ושני, ואז יתבאר ענין יבום וחליצה. בסוד טעם מצות הקבורה ^הגה"הוזה לשון הזוהר (ח"ג קמג, ב) בלאו דלא תלין נבלתו על העץ, תנא, מאן דאיקרי אדם ונשמתא נפקא מיניה ומית, אסור למיבת ליה בביתא ולמעבד ליה לינא בארעא, משום יקרא דהאי גופא, דלא יתחזי ביה קלנא, דכתיב (תהלים מט, כא) אדם ביקר בל ילין. מאי טעמא, משום דאי יעבדון הכי נמשל כבהמות נדמו, מה בעירי לא הוו בהו ולא אתחזי בהו רוחא קדישא, אוף הכי כבעירי, גופא בלא רוחא, והאי גופא דהוא יקרא דכלא לא איתחזי ביה קלנא. ותאנא בצניעותא דספרא, כל מאן דעביד לינא להאי גופא בלא רוחא, עביד פגימותא בגופא דעלמין, דהא בגין דא לא עביד לינא באתרא קדישא דמלכא בארעא, דכתיב (ישעיה א, כא) צדק ילין בה, משום דחזי גופא יקירא דאיברי בדיוקנא דמלכא כחד מן בעירא, הדא הוא דכתיב נמשל כבהמות נדמו:
והכוונה הוא כי האדם נעשה בדוגמת הצורה העליונה, ותבניתו ואבריו מכוון למרכבה עליונה, על כן אסור לראות צורה עליונה בלי חיות, ואסור לבזותו אחרי מותו. וזה רמז באמרו ולא תטמא את אדמתך, הרומז לגוף האדם הנוצר מאדמה, כי בהלינו נכנסין בו כחות הטומאה התאבין להתלבש בגוף העשוי בצלם של מעלה:
ואף כי המצוה הזאת נוהגת בכל המתים, הוזכרה בפרט בתלוי, כי שם מתחברים כחות הטומאה יותר ממתים אחרים. ויש בזה סוד הרמוז במה שנאמר קללת אלהים תלוי, יש שני מלאכים נקראים עז"א ועזא"ל, שהם מקוללים מאלהים, מחמת דקטרגו למריהון שאמרו מה אנוש כי תזכרנו, ואפיל לון קודשא בריך הוא מאתר קדושתהון מעילא כו', עיין במדרש רות מהזוהר שהאריך. ואינון תלוין כדאיתא בהבדלה דרבי עקיבא, דאמר עז"א ועזא"ל רזי דמריהון גליין, ונקב יתהון מן נחיריהון ותלי יתהון בטורי קבל דשמשא, דשמשא לא חזיין כו', והובא ברקנאט"י פרשת בראשית. ומאחר שהם תלוין לעולם, דומה תאב להתדבק בדומה לו, כל עורב למינו:
עוד כתבו פרושים בענין קללת אלהים תלוי, כי קללת אלהים שרויה במקום התלוי שהאויר נפסד, וזהו טומאת הארץ שהזכיר אחר כן. ומכאן תבין הרחקת האדם ממקום הצואה והדומין לו, כי בהתקלקל האויר יוליד גנאי בנפש, וישתבש כוונת הלב הזך ובר. ואיסור זה גדול [ב]ישראל בזמן התפלה בהיות לבו דבק בשם הנכבד, וישראל קדושים הם, וכבוד אלהים עליהם תמיד, כענין שנאמר (דברים כג, טו) כי יי' אלהיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש: האריך הרקנאט"י וכתב עוד וזה לשונו, על דרך סוד העיבור כבר הודעתיך כי לא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח (ש"ב יד, יד) כדי שלא לאחר גזירותיו של הקב"ה צוה שלא להלינו כי כל עוד שלא נקבר לא יתגלגל, משל לאדם שאינו נושא אשה אחרת עד קבורת הראשונה. לכן צוה לקוברו מיד כי אולי מיד ימצא מנוח אשר ייטב לו. ראייה לזה המדרש הכתוב אחריו (דברים כב, א) לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך. והרמז למה שכתוב לבלתי ידח ממנו נדח, וזהו נדחים. ואם השם יתעלה מחזיר אבידה לבעליה לרוב הימים נדבק בדרכיו, וזהו אמרו אבדת אחיך אבל לא אבדת גוי כמו שרמזתי בסוד העבור בפסוק וזאת לפנים בישראל, עד כאן לשונו: